Luaḥ erets Yiśraʾel · 1908-01-01 · שנת התרס״ט - שנה ארבע עשרה - 1908 · p. Seite 102

׳ולא עלה זכרם לפני גרץ, ולא באו תפילותיהם לפני סיונץ; נעלמים מן העין היו, מכוסים בערפל, ונדחים .מעבר למדבר ערב, מעינים בעול קדר ונלחצים נלחץ אכזרי.-עד שהתעוררו ויתחילו להעלות את זכרון ארץ אבותיהם ולעלות ירושלמה, למן השעה ההיא נידעו לאחיהם בני עטם.1) ואתה אחי כן עמי צא בחוצות ירושלם וראה •והבירי נא את אחיך אלה השזופים משמש מדבר ערב׳ שחורים הם כעורב, שפלי קימה ובעלי פגים צנומים, מכוסים בבלואי סחבות והולכים יחף, וראית איך בני עמך הנאורים האירופים הלבנים החזקים מתיחסים לאחיהם אלה, לוקחים אותם לסבלים לעושי כל מלאכה קשה בבית ובחוץ, והאחים הנדכאים עובדים׳ בזעת אפם, הלא הם המה מסתתי-אבן ובנאים, עבורה המשבר ביפו של ארם בירושלם. בוא אחי ונסור למבואות צרים והשכים ומעפשים 1 וגשח את קימתנו ונכניס את ראשינו ורובינו אל תוך י) אי אפשר לדעת ברור הסנה שעל ידה נתעוררו פתאום לעלות לאה״ק וגם מפיהם א״א להציל דבר ברור, אולם משיריהם אפשר להכיר בי תמיד היה זנרון ירושלם חרות על לבבם, וכל תשוקתם, ויחד עם זה הצרות והרדיפות בארץ .מגוריהם הניעתם למלא משאלות לבבם,—