Luaḥ erets Yiśraʾel · 1906-01-01 · שנת התרס״ז - שנה שתיים עשרה - 1906 · p. Seite 104

הנה כן נחשבה שמירת השכן לחוב נכבד עד כי מנין הארבה היה למשל, וזה הדבר: ויהי היום ומדלג בן סויד חטאי יושב באהלו, וישא ■עיניו וירא והנה אנשים באים וכליהם בידיהס לאסיף הארבה אשר נח בנחלתו, ויקה רמה בידו וירכב על סופי ויצא אליהם ויאמר אל תנע בו יד עד אם סר מעל גבילי, והאיש אשר ימרה את פי אבנו ברמח אחת ולא אשנה לו, יישמר אותו עד חם היום, ויסר אז הארבה מגבולו, ויפן אליהם מדלג ויאמר להם הנה עתה רחק מעל גבילי קחוהו לבם. שבן כשבן אבי דוד. כעב בן ממה היה משפטו להיטיב עם שבניו והיה אם מת מהם איש ינתן לקרוביו בפרו (מאה גמלים! ואם שיר, גמל, או שה ימית ינחן להם תמורתו, ויהי כשבץ אבי דוד המשורר בקרבת שכנו, ויתנהג אתי ככה ככל שכניו אשר היו לפנים מעולם, ע״ב יאמר שכן טוב בשכן המשורר אבי דוד. גם עתה נכבד השבן בעיני הערבי, ולשטת החנפי סותר לבקר שבן שאינו משלם בחגיו וכן מותר לאכול אצלו אם הזמינו, מהספורים השנים אשר נביא כזה נוכח לדעת השקפת הערבים על השכן גם אחרי התמדנם אחרי עזבם יריעית אהליהם ויבאו לגור בעיר דלתים ובריח.