Luaḥ erets Yiśraʾel · 1906-01-01 · שנת התרס״ז - שנה שתיים עשרה - 1906 · p. Seite 93

ולהשיב לקנינו ]של המקדיש] ותהי מענהו על המורשה הנ״ל אשר עמד עמו בועד המשפט לאמר: לפי סברתו של האמאם הגדול החכם הראשי אבו הניפה הנעמן, יריק האל על קברי ענני הרחמנות והרצון, בל הקדש קרקע אעפ״י שהוא הקדש נכון איננו חקדש מוחלט, ויחלק עליו המורשה הנ״ז ויאמר, בי לפי סברת האמאם מחמד השיבאני והאמאס אבו יוסף : הקדש בזה הקדש נכו; וחלוט הוא, ובך החלבה רוחת בבל מקום, והיא האמת המוסכמת להכרעה לעשות מעשה על פיה, ויתעצמו שני הצדדים בדין, ויבקש כ״א מהם את פני אדוננו השופט הדתי החנפי אשר בא הריב לפניו להורות להם את די; הדת בנדון הזה, ויהי אחרי התבונן אדוננו השופט הדתי בדברי שני הצדדים ויעיין בעני; הזה, יצא משפטו בצדק כי אותו ההקדש נבון וחלוט הוא בכלליותו ובפרטיותו בסמכו על דברי האמאם מחמד הנהירים יותר להלכה, ובהכדיעו בלפי הצדקה והחסד, וידחה את טענת המקדיש דחיה עפ״י דין, ויקבל עליו המקדיש את משפט אדוננו, ויגמר דבר ההקדש הזה ויקוים, ובבן הוקדש בל החצר וחלקת האדמה הנזכרת הקדש גמור ושלם על בי התורה, והוא חלוט לעולם ולעולמי עולמים, לא ימחה שמו ולא יחדל רשומו. ויהי אחרי תום נל הדברים האלה והמשפט יצא לאמיתו, בקש המקדיש את פני אדונינו השופט הדתי להעלות ולהזכיר ולרשום בספר את כל הענין הזה כמו שהיה, להיות לראיה בידו וביד הבא אחריו ’’עת הצרך ויאות השופט לבקשתו. ויצו להזכיר ולרשום אותו, ויכתב וירשם ביום התשעה ועשרים, לחדש רביע השני שבע עשרה ושלש מאות ואלף. ועל החתום, קאדי גליל יפו הסייד מחמד דרויש. —3:3=0־=ג2—