Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 6 (1846) · p. Seite 80

80 גם דבורה מעופפת על פני תורצנה?*שר שמני תמצנה ולא אדע מדוע.- הן משמני הארץ יבאני הקוץ , רק מטל השמים אשאף לי חיים. לא אחמיוד־ה, לא אחפיוצה; עת אהליובה, עת אפרוצה, לשלום־מו_לךתי הוי! אני שואפת. עדיה שקדתי אליה הנני נרדפת. עור נוטעי חי׳ חי הניטע׳ חין.ערפי הוא מבין יורע, עת לטעת כי תקרב, תגיע, כתמר אז אפרח, ולי יהושיע.;מלאו שניותי ימי הזמיר.;אתית ׳ אחי באחייותי י שלו ושאנן מאירת.עינים ׳ כבה נעליה,,?גנת־עו־נים בהוד וריח על נטעי נעמנים. - ויזקם הרוח בגאיוניו - דשפיוך.עלי חרונו, חיוטר גזעי התז כלה. ובכן נדחתי אף לא נחתי ער לא אכיר עיור מקיומי, יפת־תארי כמעט חזבלה, ,קצתי בח;י׳ ואקלל את יומי.— מבלי מחשך ׳ מבלי מניודו י אלך בתמי אל כל אשר הדוח _יטני; וכל אטד גם כל חיוח יאמר מומי: פי שנואה הנני.— ע?אי היוךי הה! גדעו, כאלה וכאלון אשר בשלכת, גבול ותיוק סביבי תטבעו, ערפה אבא ולא איוסיף לבת.— מי אקרב לגשת כאזרח רענן, וימי הזעם יכליון. מרוח נדחפת— אלי יובל איו מבוע, אז תולעת רוחשת