Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 35

איך:מתקו זבחי נדבות, טעמם כטעם הפתנים? איך תחרבנה הלבבות, עינם כעין הצפעונים? קצתי הה, .קצתי בחיים בה" ארץ קגזךה! תתה אהל חשמ;ם; שיוה נחלתי, שוד וצרה! שמעו שטים קללות׳ י^ח ל*וץ; לחפשי אשלח הטעיות׳, וטבול יה;ה לפרץ. — אל תרגזו השמים! ארץ אל תתחלחלי; בל מאסתי נהיים, מזעם רע גורלי. הן עני ואביון אנכי. ריק מאיוצרי ההליום; .על מה ארד בבכי, רעי יקרו לי נדהלום. לא החשכים׳ קופי עדתי בקהלם אל יחד כבודי; הרחק, הרחק מצאתי. להקת ישרים אנשי סודי דורשי התוישיה בלמו, צבא טהיורי העירם; אווי ומיודעי הנטו, מנחמי בלחץ הדדים. הנחמי בת הנשף •י עלי חשכת גויתכי; הנה מזרי רישף,;הלו אשון— מסלתכי. על מה תשיוטטי בלילה, בצעיף אבל על פרף? ונפשך ענמה לה כשכולה, בין רבבות אלפי ברך? הנה אחיותך ה$מ'ש, ככלה יצאת מחפתה; תתהלך עד האמש, נערי כתם ,יפעתה. ככלה תעדה כליה, ׳־׳ץ י ותצהיל בזוהר קררם; ותאסיוף לה היוד רשפיה, ::י» I ז , T V T עת עטו צללי עךבי,ם, אמנם ידעתי רעיתי ’•;דעתי מגנת לבתך; עפלה נפשכי תפתי, וכעין האדמה גו־תןז• קררם במו תזרחי, מץ־י השמש הנטו; וקוים לנו תשלחי, שאולים המה בלמו. : * ״ T \ T לא תערב לנפישכי, מתת חסד האחות; ז ״״ " לכן תמרה בבכי, ותטיפי למעי אנחות, גורלך גורלי אחיות׳ 1;ד נכחה תכ&ילני: חבל נכר מטת׳, מצעי שאול בטעוני. פת חרבה על שלחני, תערב לי לארחתי; אך ל,בשר, פשר העיוני, אשחה תמיד בדמעתי.