Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in … · 1898-01-01 · פרוטוקול רשמי (31-29 באוגוסט, 1897) · p. Seite 190

יום ג׳ לדיונים הישיבה שלאחר הצהרים 190 פורש לפניכם בשמותיהם: מר. דונאן, מיסד הצלב האדום, רברנד יוהאן מיטשל, רברנר הכלר מוינה, בארון מאנטויפל והקולונל הרוזן בנטינק שהשתתף בדיונינו וכן רבים אחרים. ובודאי שנזכור .את הציונים היהו¬ דיים שפעלו לפנינו במפעל הזה. השמות ידועים לכולנו ויכול אני לכלול אותם יחד בהכרת תודתנו. רבותי! לפי שעה גמרתי. הרשו נא לי עוד כמה מלים אישרות אפשר שבניהול הדיונים נהגתי לפעמים נשיאות רפומה מדי, ולפעמים תקיפה מדי. אולם הרצון היה טוב ואף הוצאנו משהו אל הפועל, אני סובר, כי רבים ארבו בשמחה לאיד לבך, שפה יתרחשו הרבה דברים, שטויות והזיות. אני סובר, שאין לציונות להתבייש בקונגרס הראשון שלה. הקונ¬ גרס מתון הוא ועם זה החלטי, מה יהיו פני העתיד, אין לומר כיום. זה שאנו עושים משהו למען עמנו הנענה במישרין ובעקיפין בהתאספנו בדרך זו לדון בגורלו — לא רק אנו, כי אם גם אותם הנמצאים מחוץ לאולמנו ■יודו בכך. כשברצוננו לתת את המחרשה להחזיק ביד המושפלים, האם תהא עוד שאלה, אם הם יעדיפו את העבודה על העוני וחוסר ההגנה ו ישאלו נא אותם: אולם ביום שבו תשוב המחרשה להיות שומה בידו המחוזקת של האיכר היהודי, תהא נפתרת שאלת היהודים (תשואות ממושכות במשך דקות). פרוס ׳ ד״ר מאכס מאנדלשטאם (קיוב): גבירות ואדונים נעלים! סבורני, שאכוון לדעת המוני בני ארצי וכל חברי הקונגרס בהביעי את תודתנו העמוקה לאדונים, שניהלו את הדיונים המוקדמים ואת המו״מ מתוך מסירות מרובה ובהקדשת כל כחותיהם הגופניים והנפשיים. ראשית כל לכל חברי הועד הזמני, ואח״כ לאותו אדם־המעלה בישראל, שידע לתת את הביטוי לכאב העמוק בן 2000 שנה. הנני מתכוון לד״ר נורדאו. אך בראש וראשונה לאותו האיש האמיץ, אשר לו עלינו להכיר טובה ביהוד, כולנו שהתאספנו הנה מכל קצוי תבל, הנני מתכוון לנשיא הקונגרס רב הזכויות הד״ר תיאודור הרצל (האספה קמה ממושבה ופורצת בקריאות הידד). וכן הנני חושב, שאדבר על דעת הקונגרס בפנותי בבקשה לבבית אל כבוד הנשיא הנעלה, שהעבודה הקשה שכבר עשה ושעדיין נכונה לפניו וגם אי הנעימויות שנתקל בהן ושעתיד להתקל בהן, בל תעכבנה אותו מלסיים בנצחון, באותה רוח ובאותה שמחת ההקרבה שבה התחיל, את המפעל הקשה• יחי בשיא הקונגרס הראשון, ד״ר תיאודור הרצל (קריאות רועמות)! הנשיא: הקונגרס הציוני הראשון הגיע לסופו (השואות סוערות בכל האולם וביציע).