Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1885-01-01 · Heft 11 · p. Seite 514

514 ©liefet b. Joel halevi. correspondirt hat'), scheint in Mainz gelebt zu haben und der öfter citirte Elieser halevi aus Mainzי) zu sein. Daraus dürfte die irrthümliche Angabe entstanden sein, daß Elieser b. Joel halevi aus Mainz') war, während er doch nur das Lehrhaus daselbst besucht und sich sonst nur vorübergehend dort aufgehalten hat. Von seinen Responsen an die Mainzer Gelehrten verdient folgendes hervorgehoben zu werden 4). Salomo b. Chananel aus Mainz sollte wegen eines für unheil. bar gehaltenen körperlichen Gebrechens zur Scheidung von seiner Frau gezwungen werden. Der Wortlaut der talmudischen Satzung sprach nach den vorhandenen äußeren Symptomen zu seinen Ungunsten. Elieser aber unter, suchte die Angelegenheit und erfuhr dabei, daß Salomo behufs Heilung einer schweren Lähmung zu dem Arzte S ch e s ch e t aus Barcellona, sicherlich dem berühmten Naßi- S ch e s ch e t b. Benveuifte, gereist und von demselben durch eine glückliche Operation geheilt worden sei. Darauf hin entschied Elieser zu Gunsten des genannten Salomo und, wie die Folge lehrte, mit vollem Rechte *) ראביה N. 973 und 994. Derselbe ist auch citirt Aßufot W3. p. 150 über כתובה. 2) Schibbule haleket ms. N. 60 über כתובה. 8) Juch asm ed. London p. 222 Schalschelet p. 53 b. *) ראביה N. 983. Der Betreffende hieß שלמה בר חננאל זצ״ל, das Gebrechen war כרות שתכה. Die Stelle über Scheschet verdient Mtgetheilt zu werden. Der Kranke erzählte: הייתי חולה והולך על מקלי שחוח ולבסוף נכווצו רגליי ולא הייתי יכול לילך זה יותר משנה אחה וקניתי סוס והשכרתי וץ עמי ורכבתי לבחלוני לבדיב ונשיא ר' ששת הרופא ובבואי אליו רואה ׳מייני ואמר תולעת יש בעטרה היא האוכלת וגבם המושכת אליה הגידים של עומת הגידיבם כי כולכם נקשריס זאגודיס זה בזה ואס תחפוץ אחתוך לך הבשר שכו התולערת אך ספק יש אס תוליד אבם לאו ונתרציתי לו בזה רקח האיזמל ויחתוך מקוס הקרב וכית עס התולעת מיד נתפשטו גידי רגליי ובל איברי ויקה התחבושת ורטייה וירפא אותי, lieber Scheschet v. Steinschneidei Hebt. Bibliogr. XIII p. 106. Die Zeit, in welche das Responsum füllt, läßt sich nicht bestimmen.